שילוש

 

האמת על "השילוש הקדוש" של הנוצרים

כל הנוצרים (וביניהם "היהודים המשיחיים") מאמינים במושג הנקרא "השילוש הקדוש", כך שאם יופרך שילוש זה על פי הלוגיקה וההיסטוריה, גם לא תהיה שום אחיזה לנצרות.

 

מהו השילוש הקדוש?

לדעתם של הנוצרים יש א-לוהים אחד, המורכב משלוש ישויות שונות. לפי הנצרות, כל אחת מן הישויות הללו אינה דומה לחברתה, וכולם יחד מרכיבים את ה"אלוהים" האחד והשלם (מי שעדיין לא הבין את המשחק, שיתאר לעצמו פאזל בן שלושה חלקים: כל חלק הוא שונה משני החלקים האחרים, ורק ביחד מרכיבים שלושת החלקים פאזל אחד ושלם).

 

שלושת הישויות מהם מורכב הא-לוהים לשיטתם, הם:

1) האב - הוא אדון הכל השולט על הכל, והוא הדומה ביותר לא-לוהים המתואר בתורה.

2) הבן - הוא לדעתם ישו הצלוב, בו הם רואים ישות אלוהית שירדה בגוף אדם כדי לכפר את חטאי האנושות.

3) רוח הקודש - היא לדעתם ישות אלוהית נוספת שמקשרת בין האב לבן, והנוצרים מאמינים שבאמצעותה נכנסה מריה להריון וישו התעבר לגוף אדם.

 

מה שיש לנו כאן, הוא אבא, אמא, ובן אחד:

האבא [האב] השתמש באמא [רוח הקודש] כדי לעבר אשה בשם מריה, ולהוליד דרכה בן זכר [ישו].זו האמונה הנוצרית ב"שילוש הקודש" - שלושה אלים, המרכיבים ביחד א-לוהים שלם.

 

אמונה באלילים:

הנוצרים אמנם אומרים שהם מאמינים ב"א-לוהים אחד המורכב משלושה", אך בפועל הם מאמינים בשלושה אלים השונים זה מזה (הנצרות חוזרת ומדגיש שכל אליל שונה משני האלילים האחרים). וחשוב להדגיש את הנקודה הזאת:

הנוצרים לא מאמינים שא-לוהים הוא אחד. הנוצרים מאמינים שא-לוהים הוא שלושה.

"א-לוהים אחד" מבחינת הנוצרים זהה לביטוי "קבוצת כדורגל אחת" המורכבת משחקנים רבים. כאשר אנו מורידים את משחקי המילים והפלספנות, אנו מגלים אמונה אלילית פשוטה בשלושה אלים שונים זה מזה, המתהדרים בשם התואר "א-לוהים אחד". הנוצרים בעצמם מאמינים באלילים, והם רק חיברו אותם כמו פאזל שכל חלקיו תואמיו. גם המצרים הקדמונים ועובדי האלילים במזרח התיכון האמינו באלים רבים, כאשר כל אליל פוקד על כח אחר בטבע, וכולם משלימים זה את זה. היוונים טענו שיש אליל המופקד על המוות ויש אליל המופקד על החיים, יש אליל המופקד על הים ויש אליל המופקד על השמים. גם עובדי האלילים הקדומים ביותר חשבו שהאלים שולטים יחד בכל הבריאה כולה, כפאזל שכל חלקיו תואמים. הנוצרים הורידו את מספר האלים באמונתם, והם מאמינים רק בשלושה אלים. הנוצרים לא מאמינים בא-לוהים אחד, גם אם הם אומרים זאת בפיהם. כוונתם במילה "א-לוהים" היא תמיד לאלילות בת אלים רבים היוצרים ושולטים בעולם ביחד. זוהי עבודת האלילים המודרנית של הנצרות. הם לקחו את האמונה המקורית של היהדות בא-לוהים אחד, והפכו אותו בדרך פילפול לשלושה אלים "נצחיים" שהם אחד...,

 

 

 

לאמונת "השילוש הקדוש" נמצאות באופן אירוני, שלוש הפרכות מכריעות:

 .ההפרכה הפילוסופית.

2) ההפרכה המקראית.

3) ההפרכה ההיסטורית.

 

 

.השילוש הקדוש - ההפרכה הפילוסופית

:זוהי הטענה הפילוסופית, לוגית, הגיונית ושכלית, לקיומו של בורא

1) ההגיון מחייב שלכל מוגבל יש מגביל.

2) היקום הוא מוגבל (חומר, אנרגיה, מרחב וזמן - חוקי טבע).

3) מכאן שיש ליקום יוצר אשר הגביל אותו.

 

לכל דבר יש סיבה. אם דבר כלשהו הוא מוגבל, סימן שקיים כח אשר קבע את גבולותיו, ולכן גם קדם לו. לא יתכן דבר שהוא מוגבל ואין לו מגביל, אחרת הוא לא היה מוגבל. כפי שלא תיתכן חוכמה בלא חכם, ויצירה בלא יוצר, כך גם לא תיתכן הגבלה בלי מגביל.אם ליקום יש גבולות וחוקים המגבילים אותו להתנהגות ומידה מסויימת, מחייב הדבר את קיומו של כח קודם אשר יצר והגביל את היקום. כך הגענו לנקודת הבריאה. באמצעות הגיון פשוט ומחייב שכלית, אנו מגיעים לסיבה הראשונית - ליוצר אשר ברא בחוכמתו את היקום, על כל חוקי הטבע והסדר המופיע בו.הוכחה לוגית זו מלמדת אותנו עוד דבר: לא ניתן לשאול "מי יצר את הבורא", מכיוון שהבורא אינו מוגבל, ולכן לא צריך להיות לו מגביל. הבורא היה תמיד, הוא אינסופי, והוא אינו מוגבל לחוקי הטבע והזמן. מי שאינו מוגבל לזמן, גם אינו צריך התחלה. ההגיון הוא איפוא פשוט:

1) היקום הוא מוגבל, ולכן יש לו מגביל.

2) הבורא הוא אינו מוגבל, ולכן גם אין לו מגביל

 

לכל דבר יש סיבה. אם דבר כלשהו הוא מוגבל, סימן שקיים כח אשר קבע את גבולותיו, ולכן גם קדם לו. לא יתכן דבר שהוא מוגבל ואין לו מגביל, אחרת הוא לא היה מוגבל. כפי שלא תיתכן חוכמה בלא חכם, ויצירה בלא יוצר, כך גם לא תיתכן הגבלה בלי מגביל.

אם ליקום יש גבולות וחוקים המגבילים אותו להתנהגות ומידה מסויימת, מחייב הדבר את קיומו של כח קודם אשר יצר והגביל את היקום.

כך הגענו לנקודת הבריאה. באמצעות הגיון פשוט ומחייב שכלית, אנו מגיעים לסיבה הראשונית - ליוצר אשר ברא בחוכמתו את היקום, על כל חוקי הטבע והסדר המופיע בו.

 

הוכחה לוגית זו מלמדת אותנו עוד דבר:

לא ניתן לשאול "מי יצר את הבורא", מכיוון שהבורא אינו מוגבל, ולכן לא צריך להיות לו מגביל. הבורא היה תמיד, הוא אינסופי, והוא אינו מוגבל לחוקי הטבע והזמן. מי שאינו מוגבל לזמן, גם אינו צריך התחלה. ההגיון הוא איפוא פשוט:

1) היקום הוא מוגבל, ולכן יש לו מגביל.

2) הבורא הוא אינו מוגבל, ולכן גם אין לו מגביל.

 

הוכחה פילוסופית זו, היא גם ההפרכה לכל אמונה באלילים או בשילוש:

אם הבורא הוא בעצם מוגבל, מחייב הדבר את קיומו של מגביל אשר קדם לו. אם היו קיימים שלושה אלים, היתה נשאלת השאלה - מי קבע את הגבולות ביניהם? מי קבע את התכונות של כל אחד מהם? מהי הסיבה שהגבילה אותם ונתנה לכל אחד מהם אופי שונה, תכונה שונה, שם שונה והגדרה שונה?

כל שינוי וחילוק מהווה גבול, ואם קיימות שלוש ישויות שהן שונות האחת מן השנייה, אז חייבת להיות סיבה קודמת שהפרידה ביניהם - סיבה ראשונית אשר קבעה שהם יהיו שלוש, ולא נניח שניים או ארבע. סיבה ראשונית אשר תקבע מה תהיה אופיה של כל אחת מן הישויות, מה יהיו כוחותיה, ובמה תתבטא שליטתה של כל אחת מהן.

הנוצרים טוענים שא-לוהים מורכב משלוש ישויות שונות, שלא דומות זו לזו. אך הלוגיקה הפשוטה ביותר מפריכה אמונה זו.

 

 

הפרכה ראשונה:

1) לפי הנצרות ה"א-לוהים" בעצם מחולק לשלוש ישויות שונות - אב, בן ורוח.

   2) אם הישויות שונות זו מזו, אז קיימת ביניהן הפרדה וגבול המגדיר כל אחד מהן.

3) אם קיימת הפרדה או גבול בין הישויות, אז חייב להיות מגביל ראשוני (בורא) אשר הפריד והגביל כל אחת מהשלוש, קבע שהן יהיו שלוש ולא שתיים או ארבע, קבע שהן יהיו שונות זו מזו, קבע את רמת השוני שבין כל אחת לשנייה, וסידר שכולן יתאימו זו לזו כדי שיוכלו להתחבר לדבר אחד.

*) מכאן שיש רק בורא אחד נצחי שאיננו מוגבל, ולא יתכנו בו הפרדות או חילוקים של ישויות.

 

וקיים אבסורד נוסף בטענה לשלוש ישויות שונות המרכיבות א-לוהים אחד ושלם:

1) אם קיימים שלוש ישויות שונות, האם יכולה ישות אחת מהן להגביל את השניים האחרות?

2) אם ישות לא יכולה להגביל ישות - אז כל ישות היא מוגבלת בכוחה, ולכן חייב להיות לה מגביל.

3) אם כל ישות יכולה להגביל ישות אחרת - אז כל הישויות הן מוגבלות אחת ביחס לשנייה.

*) מכאן שיש רק בורא אחד נצחי שאיננו מוגבל, ולא יתכנו בו הפרדות או חילוקים של ישויות.

 

אם "א-לוהים" היה פאזל המורכב משלוש ישויות שונות זו מזו, אז מי יצר את החלקים? מי הפריד את חלקי הפאזל? מי קבע את גודלם וצורתם? ומי חיבר בין חלקי הפאזל כדי שיהיו אחד? לשם כך נדרש בורא ראשוני ושלם, אחד ויחיד, אשר יצר, קבע, הגביל והפריד כל דבר אחר.

 

אנו רואים שקיומן של שלוש ישויות המרכיבות דבר שלם, תמיד יחייב את קיומו של מגביל ראשוני וחזק מהם, אשר יצר את השלושה והגביל אותם למה שהם. כל דבר מוגבל צריך מגביל, וגם שניים או שלושה אלים צריכים סיבה ראשונית שהגבילה אותם. סיבה ראשונית זו היא כמובן חזקה משלוש הישויות, כי היא הגבילה והפרידה אותם, וקבעה את תכונותיו של כל אחד מהם. סיבה זו חייבת להיות היוצר הראשוני, הנקרא בפינו א-לוהים.

איך שלא נביט על כך, שלוש ישויות הן תמיד מוגבלות, אף אחד מהן היא לא אינסופית, חסרת גבולות, וכל יכולה. המציאות השכלית מחייבת אותנו להסיק אך ורק על קיומו של בורא אחד ויחיד, אינסופי ונצחי, שאינו מורכב ואינו מופרד, ולא מוגבל בשום דרך או צורה. לאחר שהוכח קיומו של א-לוהים אחד שקדם לכל דבר אחר, במילא הופרכה טענת "השילוש הקדוש" על שלושה אלים המרכיבים אחד.

 

 

השכל הישר מבין שאת הנצח לא ניתן לחלק. לא ניתן לחלק את האינסוף. כי אם היה ניתן לחלק את האינסוף לשני חלקים או יותר, אז האינסוף לא היה באמת אינסופי.

האינסוף חייב להיות אחד ויחיד - אין לו התחלה כפי שאין לו סוף, אין לו גבולות, ולכן גם אין לו מגביל.הוא הא-לוהים האחד.

 

השילוש הקדוש - ההפרכה התורנית.

הנצרות מבוססת על כתבי הקודש של העם היהודי, הם ספרי התנ"ך, ובראשם חמישה חומשי תורה.

 

1) בראשית ברא:

ספר בראשית פותח במילים (פרק א, א): "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ".

מפסוק זה אנו למדים שא-לוהים הוא אחד, ואינו מורכב משתיים או שלוש ישויות. אילו היה הא-לוהים מורכב מכמה ישויות, היה נאמר "בראשית בראו א-לוהים את השמים ואת הארץ".

זוהי למעשה ההפרכה החזקה ביותר לשילוש מהתנ"ך, כי הא-לוהים מתואר בכל התורה בלשון אחד ולא בלשון רבים. כך נאמר "ויברא א-לוהים" ולא "ויבראו", נאמר "ויצר א-לוהים" ולא "ויצרו". נתון זה מלמד שא-לוהים הוא אחד, ואינו מורכב משתיים או שלוש.

 

2) ויאמר, ויברא:

גם הפסוקים שהיו עשויים לתאר ישויות אלוהיות, הוכיחו מיד את ההיפך בסופם. לדוגמה, נאמר כי "רוח א-לוהים מרחפת על פני המים" אך מיד אחרי זה מתואר "ויאמר א-לוהים ויהי אור, ויהי אור". אנו רואים שא-לוהים הוא אל אחד אשר בורא ויוצר, ולא שלוש ישויות. גם הרוח שייכת לא-לוהים, והוא משתמש בה, אך היא אינה הא-לוהים.

כמו כן נאמר בתורה - "ויאמר א-לוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (-הפרשנות המסורתית מסבירה שא-לוהים אמר זאת למלאכים), וסוף הפסוק לא נותן מקום לטעות כאשר הוא מלמד - "ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו". גם כאן אנו רואים שנאמר "ויאמר א-לוהים" ולא "ויאמרו", כדי ללמדנו שא-לוהים האחד פנה למספר ישויות שהן חיצוניות ממנו, הם הכרובים (-מלאכים) המתוארים בגירוש האדם מגן-עדן. מכיוון שנאמר כי א-לוהים אמר, אנו מבינים שא-לוהים הוא אחד (כפי שנאמר גם בהמשך "ויברא א-לוהים"), ולכן המילים "נעשה אדם", מופנים בעצם לישויות חיצוניות מא-לוהים [לדוגמה, "שמעון אמר - בואו נלך ללמוד תורה" - אנו מיד מבינים ששמעון הוא אדם אחד, אשר פונה לדמויות חיצוניות ממנו, פשוט בגלל שנאמר "אמר" ואחר כך "בואו". גם בתורה נמצא המעבר מלשון יחיד ללשון רבים, ומכאן אנו למדים שא-לוהים הוא יחיד הפונה לרבים].

פסוקים אלו מראים לנו שגם כאשר היה מקום לספק בפסוקים, התורה תמיד מלמדת שא-לוהים הוא יוצר יחיד, ואין לו שותפים וחילוקים בבריאת העולם. התורה אף פעם לא מותירה לנו מקום להסתפק בשאלת אחדותו של הבורא, ולכן מחובתנו להסיק שהבורא הוא אחד לפי התורה.

 

3) ויקרא שמם אדם:

התורה מלמדת אותנו שהאדם והאשה נקראו ביחד בשם "אדם" (תחילת פרק ה): "וזה ספר תולדות אדם... זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא שמם אדם ביום היבראם".

אנו רואים שהזכר והנקבה נקראו ביחד בשם "אדם", והתורה כתבה זאת במפורש. מכאן אנו מבינים שאם א-לוהים היה מורכב משלוש ישויות שונות, התורה היתה צריכה להודיע גם על כך מפורשות, כפי שהיא הודיעה על בריאת העולם בידי הא-לוהים, ויצירת האדם והאשה. התורה הרי נועדה עבור בני-האדם, ולא תנסה להטעות אותנו בדבר החשוב ביותר בתורה - הבורא שלנו. אין שום סיבה שהתורה תטעה אותנו לחשוב שא-לוהים הוא אחד כאשר הוא שלושה. עצם העובדה שהתורה לא כותבת בשום מקום שא-לוהים מורכב משניים או שלושה, מוכיח שא-לוהים הוא אחד פשוטו כמשמעו, ללא חילוקים וללא הפרדות. דרכה של התורה היא ישירה ולא מרומזת, במיוחד בעניינים המכריעים של הדת, ולכן לא יתכן שא-לוהים הוא שלושה אלים, והתורה לא תאמר זאת במפורש, ותדגיש זאת שוב ושוב כפי שהיא מדגישה את היות הא-לוהים אחד, ואת הנסים האדירים שעשה ה' כדי להוציא את עם ישראל ממצרים.

 

3) ה' הוא הא-לוהים:

התורה גם מלמדת אותנו שא-לוהים הוא שמו של ה' (דברים, פרק ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לוהים - אין עוד מלבדו ...וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא הא-לוהים, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

הביטוי ה' הוא הא-לוהים מלמד שיש רק ה' אחד, והוא הנקרא בשם "א-לוהים". אילו א-לוהים היה מורכב משלוש ישויות, היה צריך להאמר "ה' הם הא-לוהים". פסוק זה, לצד אינספור פסוקים דומים, מלמד ש-ה' (י-ה-ו-ה) הוא אל אחד, הנקרא בשם "א-לוהים

בלשון התורה המילה "א-לוהים" פירושה הוא אדון ובעל כח, כפי ש-ה' אומר גם למשה רבינו על אהרון: "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים". א-לוהים פירושו מנהיג ובעל כח, כאשר שמו האמיתי של האל הוא "י-ה-ו-ה". כאשר נאמר ש-ה' הוא הא-לוהים, אנו מבינים ש-ה' הוא יחיד, בלתי מחולק, והוא הבורא הנקרא בשם "א-לוהים".

 

4) אין עוד מלבדו:

פסוקים רבים מלמדים אותנו שא-לוהים קיים לבדו, ומכאן שהוא אחד ויחיד, ואינו מחולק כלל.

(מלכים ב', פרק יט, טו): "ויתפלל חיזקיהו לפני ה' ויאמר... אתה הוא הא-לוהים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ, ועתה ה' אלוהינו, הושיענו נא מידו, וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' א-לוהים לבדך".

(תהילים, פרק פו, ח): "אין כמוך בא-לוהים אדני, ואין כמעשיך. כל גויים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך אדני, ויכבדו לשמך, כי גדול אתה, ועושה נפלאות, אתה א-לוהים לבדך".

(נחמיה, פרק ט, י): "אתה הוא ה', לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמיים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ואתה מחייה את כולם, וצבא השמים לך משתחווים".

אילו היה הא-לוהים עשוי שלושה, היתה צריכה התורה לכתוב "הם הא-לוהים - אין עוד מלבדם". כמו כן אנו מבינים שאם א-לוהים היה מורכב משלוש ישויות, אז הוא לא היה לבד. בכדי להיות בודד, צריך להיות אחד ויחיד. לכן הפסוקים האומרים שא-לוהים נמצא לבדו, גם מלמדים שהא-לוהים הוא אחד ויחיד ואין בו חילוק כלל.

 

5) על פני:

בתורה נאמר (דברים, פרק ה, ו): "לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פָּנָי".

אם הא-לוהים היה שלוש ישויות, היה צריך להיות כתוב על "פנינו", כי הרי לשלושה ישויות שונות יש גם שלוש פנים שונות. מכאן אנו למדים ש"א-לוהים" אינו שלושה, כי אם אחד

 

6) שמע ישראל:

בתורה נאמר (דברים, פרק ו, ד): "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד".

פסוק זה אומר לנו, כי ה' הא-לוהים שלנו - הוא עצמו אחד. ה' אחד פירושו שא-לוהים הוא אחד ואינו מורכב. אין כאן מקום לפירושים, כאשר נאמר במפורש שה' הא-לוהים הוא ה' אחד.

פסוק זה שולל אמונה באלים חיצוניים או פנימיים באלוקות, ומלמד ש-ה' הוא אחד ויחיד, ואין בו חילוקים כלל. כאשר עם ישראל צווה להאמין באחדות הבורא שחור על גבי לשון, הפך הדבר לאמונתו הרשמית והמקורית של העם, ולכן לא יוכלו אנשים מאוחרים יותר לבוא ולשנותה באמצעות פירושים.

 

7) אל צדיק:

הנביא אומר בשם ה' (ישעיהו, פרק מג, י): "אתם עדי נאום ה', ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל, ואחרי לא יהיה. אנוכי אנוכי ה', ואין מבלעדי מושיע".

פסוק זה דורש מעם ישראל להאמין שא-לוהים הוא אחד ויחיד, לפניו לא היה עוד אל, ואחריו לא יהיה עוד אל. מכאן אנו למדים שא-לוהים הוא אחד ויחיד, ואין בו חילוקים כלל. פסוק זה מנוגד לחלוטין לתפיסה הנוצרית הסוברת שישו הוא "בנו של הא-לוהים" ונולד ממנו אל מאל. הפסוק קובע שא-לוהים היה אחד, הוא אחד וגם יהיה אחד, ולא יתחולל בו לעולם שום שינוי או חילוק. שום אל לא נולד מא-לוהים ושום אל גם לא יוולד מא-לוהים בעתיד. א-לוהים תמיד היה אחד, ובכך נדרש מעם ישראל להאמין.

 

9) כולם ידעו אותי:

כך אומר הנביא בשם ה' (ירמיהו, פרק לא): "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, נאום ה', כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכר עוד".

נבואה זו מיוחדת בכך שהיא מתארת את אחרית הימים. לפי נבואה זו, בגאולה העתידית לבוא, כשיגיע המשיח האמיתי מאת הא-לוהים, לא תהיה עוד כפירה בעולם, לא יהיה צורך בחזרה בתשובה, אלא כולם ידעו את הא-לוהים ויאמינו בו, ולא יהיה עוד מקום לחטא ועוון. הנבואה המיוחדת מציינת שלעתיד לבוא יכירו כל בני-האדם בעולם (גם הגויים) בעובדה שהא-לוהים הוא אחד ולא שניים או שלושה. כך נאמר בפסוק פעמיים: "כי כולם ידעו אותי", ולא נאמר "ידעו אותנו". מכאן אנו למדים שלאחר הגאולה האמיתית לא תהיה עוד אמונה ב"שילוש הקדוש" או אלילים, אלא כולם יכירו בכך שא-לוהים הוא אחד, ורק אליו הם יתפללו. הפסוק גם אומר שבאחרית הימים הא-לוהים יסלח לבני-האדם על חטאיהם ולא יזכור אותם עוד (תמיד בגוף יחיד), ומכאן אנו רואים שגם לעתיד לבוא הא-לוהים יהיה המושיע והסולח היחיד (ולא איזשהו בן אלילי בשם ישו).

 

10) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

הנביא אומר בשם ה' (זכריה, פרק יד, ח): "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

פסוק זה מיוחד כי הוא מדבר על אחרית הימים והגאולה. לפי הפסוק, כשתגיע הגאולה האמיתית לעולם, יכירו כל בני-האדם בעובדה שא-לוהים הוא אחד וגם שמו הוא אחד, והוא ימלוך על כל הארץ בתור א-לוהים אחד. זו הפרכה גמורה לאמונה הנוצרית בשילוש, ולאמונה כי ישות אלוהית הנקראת "ישו" תקום שוב באחרית הימים כדי לשלוט בעולם. לפי פסוק זה, לא תהיה עוד אמונה בישויות אליליות לאחר הגאולה, ו-ה' ימלוך לבדו על כל הארץ - הוא יהיה מוכר כאל אחד, וגם שמו יהיה אחד בכל מקום.

אם הא-לוהים היה חלילה שניים או שלושה, היה צריך הנביא לומר כי לעתיד לבוא כולם יכירו בשמותיו השונים ("האב, הבן ורוח הקודש" כפי שטוענים הנוצרים), אך נאמר בפסוק כי ה' יהיה מוכר כאחד, וגם שמו יהיה אחד בכל העולם, ואיש לא יטעה עוד לחלק את הא-לוהים או לחשוב על ישויות השולטות בעולם. הפסוק מציג נבואה מרתקת, והוא מלמד שלעתיד לבוא תופרך האמונה הנוצרית בשילוש, וכולם יכירו באחדותו של הבורא, גם מבחינה כללית ("והיה ה' למלך... יהיה ה' אחד") וגם מבחינה אישית ("ושמו אחד"). הפסוק מלמד אותנו שא-לוהים הוא אחד, וגם שמו האמיתי הוא אחד, והוא המלך היחיד, ללא חילוקים וללא הפרדות.

 

למען האמת, כל נוצרי שיש לו אפילו טיפת יושר, צריך לשאול את עצמו:

"אם לא הייתי יודע מהו 'השילוש הקדוש',

ולא הייתי אפילו שומע על הטענה על ישויות שונות המרכיבות את א-לוהים,

והייתי קורא את כל התנ"ך כולו באובייקטיביות וללא פרשנות אישית,

האם הייתי חושב שהתורה והנביאים מתארים א-לוהים המורכב משלוש ישויות שונות?"

גם נוצרי אדוק, אם הוא מספיק ישר עם עצמו, יהיה חייב להודות שהתשובה לשאלה זו תהיה - לא מוחלט. לא ניתן להתווכח על פשט התורה והנביאים, ועל הדרך שבה יבין כל אדם ישר את התנ"ך. כל אדם שקורא את התנ"ך באובייקטיביות, ללא פרשנות אישית וללא דעות קדומות, יבין מיד את מה שהבינו גם מקבלי התורה המקוריים - ה' הוא אחד ויחיד, הוא אינו מחולק או מופרד, ואין לו שותפים כלל. זוהי כוונת התורה המקורית, פשוט, כי כך מבין כל אדם הקורא את התנ"ך באובייקטיביות

 

השילוש הקדוש - ההפרכה ההיסטורית.

זוהי למעשה הפרכה פשוטה למדי, והיא מבוססת על ההיסטוריה של עם ישראל.

עם ישראל כידוע הוא העם אשר יצא ממצרים וקיבל את התורה, והוא המעביר אותה מדור לדור. כל הנצרות מבוססת על מה שהיא מכנה "הברית הישנה", היא התורה של היהודים, וכל המאורעות שמתארת הנצרות ב"ברית החדשה" התרחשו לטענתה בפני העם היהודי. העם היהודי תמיד עמד במרכז התורה, ועבורו נשלחו כל הנביאים בתנ"ך. עבור עם ישראל עשה ה' נסים ונפלאות לאורך כל התנ"ך, ואת עם ישראל החזיר ה' בתשובה שוב ושוב. התורה המקורית היתה והועברה תמיד בידי בני העם היהודי.

גם לפי סיפורי ה"ברית החדשה" של הנוצרים, ישו מעולם לא פנה לגויים, הוא פנה ודיבר אך ורק על עם ישראל. ולהבדיל מזה, כל נביאי האמת של התנ"ך דיברו אל עם ישראל, התנבאו על עם ישראל וגאולתו, וגם תיארו את אחרית הימים ומלך המשיח בגאולה שנועדה להציל את עם ישראל.

 

העם היהודי תמיד היה העם הרשמי של התורה, המעביר את התורה מדור לדור. לכן כל הנביאים היו יהודים, ופנו רק לעם ישראל. ולהבדיל מהם, הנוצרים מאמינים שגם ישו היה יהודי. אנו רואים שלכל הדעות - מעבירי התורה הרשמיים הם היהודים, והם העם היחיד שמעביר את ההיסטוריה המקורית אודות התורה.

על זאת הדרך, אם העם היהודי מעולם לא האמין ב"שילוש הקדוש" על פי התנ"ך, חייבים אנו להסיק שזו היתה כוונת התורה המקורית. אחרי הכל, מי עוד מסוגלים להבין את התורה יותר ממי שקיבלו אותה בשפה המקורית, והעבירו אותה בנאמנות מדור לדור על ידי הנביאים?

 

ובכן, הטענה ההיסטורית פשוטה:

1) לפי פשט התורה הא-לוהים הוא אחד, וללא חילוקים.

2) גם לפי פשט דברי הנביאים שהיו אחרי התורה, הא-לוהים הוא אחד וללא חילוקים.

3) גם מקבלי התורה המקוריים, עם ישראל, הבינו תמיד שא-לוהים האו אחד וללא חילוקים.

4) גם התלמוד הבבלי וגם התלמוד הירושלמי, מתייחסים לא-לוהים כאחד ויחיד.

5) גם בתקופת חכמי בבל, האמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים הוכר תמיד א-לוהים כאחד.

6) מנגד מי שהאמינו בשילוש היו גויים דוברי שפה זרה, שעד אז עבדו אלילים, ולא עם ישראל המקורי אשר העביר את התנ"ך מאז ומעולם.

 

לפי הטענה ההיסטורית, חובה עלינו לקבל את הפרשנות המקורית של התנ"ך, ולא את הפרשנות המאוחרת של הנוצרים. ואם מקבלי התורה ומעביריה תמיד הבינו שא-לוהים הוא אחד ללא חילוקים, זוהי כוונת התורה האמיתית.מכאן אנו למדים שהנצרות והאמונה בשילוש היא שקר, הסותר את התורה המקורית מדורי דורות - לא רק את פשט התורה, אלא גם את הבנת התורה המקורית מאז ומעולם.