אהרון בן משה בן אשר

 

אהרן בן-אשר (אבו סעיד, בערבית) היה בן למשפחה החשובה (והאחרונה) של בעלי המסורה(1), שחיו ופעלו בעיר טבריה החל במאה ה- 8 לספירה. תאריך לידתו ושנת מותו אינם ידועים לנו, אך כתב יד משנת 989 לספירה מעיד, כי באותה שנה בן-אשר כבר לא היה בחיים (באותו כתב יד נזכר שמו של אהרן בן-אשר עם התוספת "נוחו בגן עדן").

 

שיטת הניקוד של התנ"ך שפיתח אהרן בן-אשר, המובאת בספרו "ספר דקדוק הטעמים", נחשבת למדויקת והמוסמכת ביותר. על-פי שיטה זו בן-אשר הגיה וניקד את כתב היד המפורסם של התנ"ך - כתר ארם צובה(2), וגם רשם בו את טעמי המקרא, ולכן "הכתר" נחשב לכתב היד המדויק והמושלם ביותר של התנ"ך. ספרים שבן אשר העתיק וניקד נחשבו מופת לסופרים(3) אחרים בתקופת ימי הביניים. רמב"ם כתב על כתר ארם צובה: "...וספר שסמכנו עליו... הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים... ועליו היו הכול סומכין - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות... ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו..." (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ספר תורה, פרק ח' הלכה ד').

 

ככל הנראה פעל בזמנו של בן-אשר עוד בעל מסורה - ושמו בן-נפתלי, ולכן מוצאים חילופים רבים בנוסח המקרא בין בן-אשר לבן-נפתלי. השיטה המקובלת היום היא שיטתו של בן-אשר, אבל גם בן-נפתלי השפיע על נוסח המקרא שבידינו בדברים אחדים.

 

אהרן בן אשר היה גם מראשוני העוסקים בדקדוק עברי. "ספר דקדוקי הטעמים" כולל אוסף של כללים בדקדוק עברי. בספר כללי היגוי וניקוד, ובכלל זה כללים הקשורים לשווא הנע והנח, לאותיות בגדכפ"ת דגושות ורפויות, לצורות היסוד של מילה (שורש), לשמות ופעלים ועוד.

 

"ספר דקדוקי הטעמים" (שנקרא גם "מחברת בן אשר") נכלל בתוך מהדורת מקראות גדולות של התנ"ך שהודפסה בשנים 1516 – 1518.